החלטה בתיק רע"א 8366/13

           לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת י' שבח) בהפ"ב 37478-08-13 מיום 10.11.2013, במסגרתה הורה כי חלקה השני של הבוררות בין הצדדים, אשר עניינה בהתחשבנות כספית בין הצדדים, יוחזר לבירור לפני בית דין צדק בני ברק, בהרכבו הנוכחי.

תמצית ההליכים קודמים

1.        עניינה של הבקשה שלפני, אשר הינה שלב נוסף בשורה של הליכים משפטיים המתנהלים בין הצדדים מזה שנים ארוכות, בסכסוך שנתגלע ביניהם ביחס לזכויותיהם בבניין בבני ברק (להלן: הבניין). הליכים אלו נסקרו על ידי בית משפט זה [ראו: החלטתי ברע"א 2946/09 מיום 28.6.2009; רע"א 26/11 מיום 17.5.2012 (השופט י' רובינשטיין) (להלן: רע"א 26/11)] ושוב בפסק הדין מושא בקשה זו. על כן אחזור על עיקרי הדברים הרלבנטיים לבקשה דנא בלבד.

2.        בשנת 1987 החלו מרים ויששכר בעק (להלן: המשיבים), לצד ששה בני משפחה אחרים (להלן: בני המשפחה), בהקמתו של הבניין, אולם זו לא הושלמה בשל קשיי מימון. בעקבות כך, התקשרו המשיבים ביום 15.3.1993 עם אפרים פולק (להלן: המבקש) בהסכם המסדיר את העברתן של שלוש מן הדירות בבניין למבקש בתמורה להשלמת העבודות על ידו (להלן: ההסכם). בני המשפחה האחרים, שהינם בעליהם של 9/16 מהזכויות בבניין, לא היו צד להסכם. בין הצדדים נתגלע סכסוך בקשר להסכם, וביום 14.5.1995 חתמו הצדדים על שטר בוררין המסמיך את בית דין צדק בני ברק (להלן: בית הדין) בראשות הרבניסים קרליץ לדון בסכסוך (להלן: שטר הבוררות). בשטר הבוררות נקבע, בין היתר, כי "תוקף שטר בירורין זה לזמן בלתי מוגבל". ביום 3.5.1996 ניתן פסק בוררות בן שני חלקים. בחלקו הראשון נקבע כי שלוש הדירות שייכות למבקש, כאשר למשיבים תעמוד למשך שלוש שנים האפשרות לרכוש את הדירות בחזרה; בחלקו השני נקבע כי: "התחשבנות בין הצדדים הן על תוספת הבניה של פולק והן על מה שעדיין פולק חייב להשלים יתן ביה"ד פס"ד לאחר גמר עריכת החישובים" (להלן: פסק הבוררות).

3.        פסק הבוררות לא הביא לסיום הסכסוך בין הצדדים ואלו החלו בפניות חוזרות ונשנות לערכאות השיפוט, כאשר המשיבים ובני המשפחה מנסים להביא לביטול פסק הבוררות והחלטות בית הדין ואילו המבקש מצידו מבקש להביא לאישורם. בתוך כך, לפני כ-16 שנים, בראשית שנת 1998 אישר בית המשפט המחוזי את פסק הבוררות [ראו: ה"פ 1709/96 מיום 13.1.1998 (השופטת ר' שטרנברג-אליעז)] ולאחר שהשגות שונות של המשיבים ושל יתר בני המשפחה נדחו במסגרת הליכים שונים קבע בית משפט זה ביום 17.5.2012 במסגרת רע"א 26/11 כי ההכרעות שניתנו בפרשה הפכו חלוטות ואין מקום להידרש אליהן. כפי שציין בית המשפט קמא, בסופם של דברים העובדות הבאות אינן עוד במחלוקת כיום: המשיבים, שהתקשרו בהסכם עם המבקש, הינם בעליהם של 7/16 חלקים של הבניין; למבקש זכות קניינית כלפי המשיבים בשלוש הדירות בבניין; המבקש רשאי לקבל את החזקה בדירות; המשיבים איבדו את זכותם לרכוש חזרה את שלוש הדירות; יתר בני המשפחה אינם כבולים בהסכם שבין המשיבים לבין המבקש. כל זאת, כאשר בפועל תפס המבקש חזקה בשלוש דירות בבניין, אך הבניין אינו רשום כבית משותף אלא במושע על שם המשיבים ובני המשפחה האחרים, באופן שלא מאפשר רישום הדירות על שם המבקש. מנגד, המבקש לא מסר את מלוא התמורה בעבור הדירות, שכן לא נשא בכלל עלויות השלמת העבודות בבניין, כאשר טרם התבררה המחלוקת הכספית בין הצדדים.

4.        בחודש פברואר 2013 זימן בית הדין את הצדדים לדיון בנושא ביצוע פסק הבוררות, בעקבות פניית המשיבים אליו. המבקש מצידו הודיע לבית הדין שהוא כופר בסמכותו לדון בסכסוך בין הצדדים נוכח 17 השנים שחלפו ממועד מתן פסק הבוררות, כמו גם העובדה שבתקופה זו אושר פסק הבוררות. משלא התייצב המבקש לדיונים שנקבעו לפני בית הדין בימים 18.6.2013 ו-19.8.2013 נתן בית הדין החלטה בה ביקש כי לאור כפירתו של המבקש בהליך לפניו, תומצא החלטה מחייבת לעניין זהות הבורר שידון בתיק ויסיים את ההליך בין הצדדים "וזאת מכיוון שההרכב שדן בזמנו איננו קיים עוד" על רקע החלטה זו של בית הדין עתרו המשיבים לבית המשפט המחוזי בבקשה למינוי בית הדין כבורר לצורך סיום ההתדיינות בין הצדדים.

החלטת בית המשפט המחוזי

5.        המשיבים טענו לפני בית המשפט המחוזי כי מפסק הבוררות ומהחלטות בית הדין עולה כי יש להשלים את פסק הבוררות, וכי אין בהליכים המשפטיים שהתקיימו בין הצדדים משום עילה להפסקת הבוררות, שכן ממילא הפסק אינו שלם כל עוד לא הושלמה ההתחשבנות בין הצדדים. המבקש מצידו התנגד לבקשה. לטענתו, הבוררות בין הצדדים הסתיימה בפסק דין חלוט והמשיבים, אשר כפרו כל העת בסמכות בית הדין, מנועים מלדרוש את המשך הליך הבוררות כיום. עוד טען המבקש כי נוכח הזמן שחלף ופניית המשיבים לערכאות השיפוט, יש לראותם כמי שזנחו את הליך הבוררות, בין היתר, בשים לב לנזק הראייתי אשר נגרם למבקש בגין חלוף הזמן בשל אי שמירת מסמכים וראיות. עוד נטען כי הצדדים הסכימו למנות כבורר את הרב קרליץ באופן אישי, ומשזה אינו יושב עוד בהרכב בית הדין, פקע תוקפו של שטר הבוררות.

6.        בית המשפט עמד על כך שמלכתחילה חילק בית הדין את הבוררות לשני חלקים. בחלק הראשון נדונה הסוגיה הקניינית בין הצדדים וזו נסתיימה בהכרעה, שהינה חלוטה כיום, לפיה למבקש עומדת זכות בשלוש הדירות, כאשר זכות המשיבים לרכשן חזרה פגה זה מכבר. בחלק השני, אמור היה בית הדין לדון בהתחשבנות הכספית בין הצדדים, ובתוך כך בטענה כי המבקש לא מסר את מלוא התמורה עבור הדירות, בדמות השלמת עבודות הבניה. עם זאת, הדיון בחלק זה של הבוררות נקטע בטרם הושלם בעקבות פניות הצדדים לערכאות.

7.        בית המשפט קבע כי הזמן שחלף והתנהגות המשיבים אינם מלמדים כי אלו זנחו את הליך הבוררות, ותמך מסקנה זו בשלושה טעמים מצטברים: ראשית, בנוסחו של שטר הבוררות בו נקבע, כאמור, כי תוקפו אינו מוגבל בזמן. שנית, בכך שהצדדים הסכימו במפורש כי המחלוקת הכספית שביניהם תבורר במסגרת הבוררות, ומשבירור זה טרם נעשה, ברי כי יש לסיימו במסגרת הבוררות. שלישית, בכך שמצא כי בנסיבות העניין התנהגות המשיבים אינה יכולה להיחשב כזניחה של הליך הבוררות.

8.        לצד האמור, מצא בית המשפט כי בעלי הדין ביקשו לקיים את הבוררות בבית הדין "כאכסניה", אך לאו דווקא לפני הרב קרליץ באופן אישי. לפיכך, קבע בית המשפט, כי משנבצר מהרכב המקורי לשבת בדין, אין מניעה כי הרכב אחר ישלים את המלאכה, והורה כי בירור חלקה השני של הבוררות ייעשה במסגרת בוררות לפני בית הדין, כאשר לאחר מתן פסק בוררות משלים בנושא הכספי תגיע הבוררות לקיצה.

9.        מכאן הבקשה שלפני, בה חוזר המבקש - באמצעות בא כוחו, עו"ד יוסי קניג - על טענותיו לפני בית המשפט המחוזי, בדבר זניחת המשיבים את הליך הבוררות ובדבר היותם מושתקים מלדרוש לשוב להליך הבוררות נוכח התנהלותם לאורך השנים. עוד נטען כי בית המשפט שגה בקביעתו כי הצדדים לא הסכימו שהרב קרליץ יפסוק בבוררות בעצמו. לצד זאת, טוען המבקש כי קביעת בית המשפט המחוזי גורמת לו עיוות דין לנוכח הנזק הראייתי שנגרם לו בחלוף הזמן, וכי המשיבים מכירים בפסק הבוררות כלפי חוץ בלבד.

דיון והכרעה

10.      לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחים לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להיזקק לתשובת המשיבים. כידוע, הלכה מושרשת היא כי רשות ערעור על החלטות ופסקי דין של בית המשפט בענייני בוררות ניתנת רק במקרים חריגים המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה, או במקרים בהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או מניעת עיוות דין [ראו למשל: רע"א 6727/10 עיריית אופקים נ' האוסף חברה לשירותים בע"מ, פסקה 18 לפסק הדין (6.10.2010); רע"א 5067/09 שרבט נ' שרבט, פסקה 26 לפסק הדין (3.1.2011); רע"א 6489/09 מדובר נ' קרן קיימת לישראל, פסקה 17 לפסק הדין (18.1.2011)]. במקרה דנא, אינני מוצא שמתעוררת שאלה עקרונית כאמור, או כי החלטת בית המשפט המחוזי לחדש את הליך הבוררות לפני בית הדין גורמת עיוות דין המצדיק התערבותו של בית משפט זה.

11.     לגופו של עניין ולמעלה מן הצורך, יצויין כי צדק בית המשפט המחוזי בעת שקבע כי בנסיבות העניין התנהלות המשיבים אינה מלמדת כי זנחו את הליכי הבוררות. בית משפט זה פסק בעבר כי ייתכנו מקרים בהם התנהגותו של צד להליכי הבוררות תלמד על זניחתו את הליכי הבוררות. כך יקרה, למשל, במקרים בהם פנה צד לבית המשפט על מנת שזה ידון בסוגיה שעל פי הסכמת הצדדים אמורה להתברר בבוררות, שכן פניה שכזו עשויה להוביל למסקנה כי אין הוא נכון למלא אחר הסכמתו לקיום הליך בוררות [ראו: ע"א 71/68 קונסטרקשן אגריגייטס קורפוריישן נ' מפעלי ים המלח בע"מ, פ"ד כב(1) 695, 700-699 (1968); רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625, 636-635 (2005) (להלן: עניין בית ששון); סמדר אוטולנגי בוררות - דין ונוהל כרך א 270-269 (2005) (להלן:אוטולנגי)].

12.     יחד עם זאת, אין אלו פני הדברים במקרה דנן. בענייננו, לאחר ששיתפו פעולה עם הליך הבוררות ניסו המשיבים, כמו גם יתר בני המשפחה, למנוע את אובדן זכותם הקניינית בשלוש הדירות באמצעות נקיטה בהליכים לביטולם של פסק הבוררות ושל החלטות בית הדין, מכח חוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות). התנהלות שכזו אינה מהווה פנייה למסלול משפטי המקביל לבוררות, אלא ממשיכה את אותו המסלול. משכך, אין משמעה התכחשות לבוררות והיא אינה מלמדת על זניחתה. אין בה אף כדי לשלול את המשך בירור הסכסוך בעתיד במסגרת הליך הבוררות [ראו והשוו: רע"א 1644/10רחין נ' זמלר, פסקאות 13-12 לפסק הדין (7.12.2011) (להלן: עניין רחין)].

13.     לצד האמור, מקובלת עלי מסקנת בית המשפט המחוזי כי העובדה שההליכים החלו לפני זמן רב איננה יכולה כשלעצמה להיחשב כזניחה של הליך הבוררות. בית המשפט המחוזי מצא כי נוכח השפעתההליכים המשפטיים על שאלת המשך קיומה של הבוררות היה טעם להמתין לסיומם בטרם ישובו הצדדים להליך בוררות. בהקשר זה, נמצא כי אין לזקוף לחובת המשיבים את העובדה כי רק בחודש פברואר 2013 פנו לבית הדין במטרה לחדש את הליך הבוררות, שכן, רק ביום 17.5.2012 ניתן פסק דינו של בית משפט זה בו נסגרה בפניהם האפשרות לבטל את פסק הבוררות. לאור האמור, ובשים לב לכך שהצדדים עצמם הסכימו מלכתחילה כי הליך הבוררות לא יוגבל בזמן וקבעו זאת במפורש בשטר הבוררות, סבורני כי בית המשפט המחוזי הפעיל כראוי את שיקול דעתו בעת שקבע כי לא קמה עילה להפסקת הבוררות ויש תועלת בהמשכתה [השוו: רע"א 6171/99 ת.ס. תעשיות סיליקט בע"מ נ' רותם אמפרט נגב בע"מ, פ"ד נה(1) 327, 334-333 (1999); אוטולנגי, בעמ' 231].

14.     דינה של טענת המבקש לקיומו של השתק שיפוטי להידחות אף היא. על פי הפסיקה, אחד התנאים לקיומו של השתק שיפוטי הינו הצלחה בהליך הקודם, במובן זה שהטענה אותה העלה בעל הדין במסגרת הליך קודם ואת היפוכה הוא טוען כעת, אכן התקבלה. לפיכך, מקום בו במסגרת הליך קודם נדחתה טענתו של בעל הדין אין מניעה כי יעלה טענה סותרת בהליך מאוחר יותר. ובענייננו, משנדחו טענות המשיבים בדבר בטלותו של פסק הבוררות, רשאים הם לפנות בבקשה להשלמת חלקה השני של הבוררות [ראו: עניין בית ששון, בעמ' 634-633; רע"א 6753/96 מ.מ.ח.ת. בע"מ נ' פרידמן, פ"ד נ(5) 418, 422-421 (1997)].

15.     כמו כן, לא מצאתי ממש בטענת המבקש כי שטר הבוררות פקע משום שהרב קרליץ אינו יושב עוד כבורר בהרכב בית הדין מפאת גילו. טענת המבקש בעניין זה נסמכת כל כולה על ראיות המלמדות כי המשיבה 1 הסכימה בראשית הדרך לקיום הבוררות, בתנאי שזו תתקיים לפני הרב קרליץ באופן אישי כדיין יחיד. ואולם, לשון שטר הבוררות, אשר היא המלמדת בראש ובראשונה על הסכמת הצדדים [ראו למשל: רע"א 853/91 בקל נ' אגודה שיתופית נהלל, פ"ד מח(1) 775, 781-780 (1994)], אינה מזכירה כוונה שכזו כלל. יתר על כן, בסופו של יום התקיים הליך הבוררות לפני הרכב של שלושה דיינים, ומכאן שנשמט הבסיס תחת טענת המבקש. חיזוק לכך נמצא אף בעצם רצונם של המשיבים לחזור ולקיים את הבוררות, הגם לפני הרכב שונה של בית הדין. בנסיבות העניין, צדק בית המשפט המחוזי בעת שהורה על קיום הבוררות לפני הרכבו הנוכחי של בית הדין, באופן העולה בקנה אחד עם הסכמתם המקורית של הצדדים לקיים את הבוררות בבית הדין, "כאכסניה", כפי שהטעים בית המשפט קמא.